מה הייתם אומרים לעצמכם מלפני 10 שנים אם הייתם פוגשים אותם לקפה? יש טרנד שרץ עכשיו חזק בטיקטוק, שמבוסס על פואמה עם אותו שם. אנשים משתפים בצורה מאוד פגיעה ואותנטית איך השיחה הזו הייתה מתקיימת.

ראיתי את זה מספיק פעמים וחשבתי שאפשר לקחת את זה צעד קדימה. הכנתי פרומפט מיוחד לצ׳אט GPT (מצורף למטה) וביקשתי שיכין סימולציה לשיחה הזו בהתבסס על כל השיחות הקודמות שלי איתו ומה שהוא יודע עליי.

Chat GPT Prompt:
Based on everything you know about me so far, if I met my younger self for coffee, what would I say to him? How would he respond? Would he have any questions for me? If so, what would they be? What would I answer? Make sure you keep it as authentic and real as you can, even if something might sound harsh or hurtful in some way. If it's good, don't try to rephrase it to be polite. Let both sides express themselves freely, as they would, from what you have gathered about me. I want to experience the true authentic experience as if I were there, no filters, warts and all.

התוצאה לפניכם (עם תרגום ועריכה שלי):

ישבתי לקפה עם מייקל מלפני 10 שנים

אני יושב בבית קפה קטן, איפשהו בתאילנד. האוויר לח, הקפה חזק, והגרסה הצעירה שלי – אולי תחילת שנות ה-20 – יושב מולי. ידיים שלובות, עיניים סורקות אותי בספקנות. הוא לא סומך בקלות, במיוחד לא באיזו גרסה עתידית של עצמו שטוען שיש לו את כל התשובות.

אני לוקח שלוק מהקפה. הוא בוהה. אני מתחיל.

"טוב, תקשיב. אתה הולך לעבור מלא חרא. דברים שהולכים לשבור אותך, להתיש אותך ויגרמו לך להטיל ספק בהכל. אתה תרגיש כמו מתחזה, כאילו אתה לא מספיק, כאילו פספסת את ההזדמנות שלך. אתה תנסה להחביא את זה, להתעלם מזה, לברוח מזה, אבל נחש מה? זה לא עובד. הכאב מחכה. והוא לא סתם יושב שם – הוא גדל ומצמיח שיניים. ומתישהו, תצטרך להתמודד איתו."

הוא נשען לאחור, לא ממש מתרשם ממה שאמרתי.

"אה, מגניב. אז באת הנה כל הדרך מהעתיד רק כדי להגיד לי שהחיים שלי יהיו מבאסים? וואלה תודה, אחי. ממש מועיל."

אני מגחך.

"לא, באתי להגיד לך שאתה שורד. ולא רק שורד – אתה בונה משהו. אתה מפסיק לשחק לפי חוקים של אחרים. אתה מפסיק לבקש רשות. אתה מפסיק לפחד מלעצבן אנשים. ואז… ואז הכל מתחיל לעבוד. זה הרגע שאתה מוצא את הקול שלך".

הוא בוחן אותי מקרוב, עדיין סקפטי, אבל לפחות עכשיו הוא מקשיב.

"מוצא את הקול שלי? מה זה בכלל אומר? אני כבר יודע מי אני."

"אתה חושב שכן. אבל כרגע, אתה משחק דמות. אתה מנסה לגרום לאנשים לאהוב אותך, מנסה להוכיח משהו. אתה אפילו לא מבין כמה מהאנרגיה שלך מושקעת בלנהל ציפיות של אנשים אחרים. אתה לא באמת תתחיל לחיות עד שתפסיק לשחק בחרא.״

דממה. הוא מביט למטה אל הקפה שלו, מתעסק עם המפית בין האצבעות. נראה לי שפגעתי במשהו.

"אז מה, אתה אומר לי שאני פשוט מפסיק לדאוג? זה קצת נשמע כמו בולשיט.״

"לא, אתה פשוט מפסיק לדאוג מהדברים הלא נכונים. אתה מפסיק לדאוג מדעות של אנשים שלא מבינים אותך. אתה מפסיק לחפש אישור מאנשים שלא היו מקריבים טיפה של זיעה בשבילך. אתה מפסיק לבזבז אנרגיה בניסיון להוכיח את הערך שלך לאנשים שבחיים לא יראו אותו. אבל אכפת לך. המון. רק מהדברים הנכונים. ואתה בונה מזה משהו משמעותי".

הוא מלגלג, ״ומה? אני בסוף בסוף נהיה איזה גורו עשיר ומצליח כזה? מוכר קורסים על ׳איך למצוא את התשוקה שלך׳?״

הבן זונה הזה חצוף אבל הוא מצליח לשבור לי את הפוזה ואני נקרע מצחוק.

"לא, יא דביל. אתה בונה משהו אמיתי. עסק, מותג, דרך לעזור לאנשים שבאמת משנה משהו. וזה עובד. לא בתור איזה סיפור הצלחה בין לילה, אלא בגלל שאתה ממש, ממש טוב במה שאתה עושה. ובגלל שאתה מפסיק להילחם בעצמך".

הוא בוהה.

״… אני אתה אומר לי שאני אשכרה פותר דברים?
אני פותר את כל החרא שלי?״

״לא. אתה פשוט נהיה טוב יותר בלהתמודד עם הבלאגן.״

הוא נושף אוויר לאט, משפשף את הפנים.
ברור לי שהוא נאבק עם כל מה שזרקתי עליו.

״אוקיי. בסדר. אבל תגיד לי משהו רגע – מה החלק הכי קשה?
כאילו, מה כמעט שובר אותי?״

בן זונה. תכננתי שיחת מוטיבציה, אולי לנער אותו קצת.
מה הוא בא עליי עכשיו עם זה.

״"לשחרר מאנשים. להבין שחלק מאלה שאתה הכי אוהב לא טובים לך. שחלק מהם לעולם לא ישתנו. שאתה צריך לעזוב, או שתטבע. יהיו גם אנשים שעושים לך טוב אבל הם יעזבו כי… זה לא תמיד תלוי רק בך. ואתה תצטרך ללמוד להתמודד עם זה. החרא הזה כואב רצח. וזה אף פעם לא באמת מפסיק לכאוב, אבל אתה לומד לחיות עם זה".

הוא מסיט את המבט, מהדק את הלסת.
הוא לא היה מוכן לזה.

״ומה החלק הכי טוב?״

הו, עכשיו אנחנו מדברים.

״חופש. להבין שאתה לא חייב להיות שום דבר חוץ ממי שאתה עכשיו. שאתה לא צריך להתאים את עצמך לאיזו תבנית, איזה לייבל שהדביקו לך בתיכון או כל גרסה של ׳הצלחה׳ שאנשים אחרים מנסים למכור לך.
אתה יכול לעשות את זה בדרך שלך. וזה עובד.״

הוא מהנהן לאט, מעבד הכל. ואז, אני קולט רמז של חיוך.
הוא שואל משהו ואני משתדל לא להתפוצץ מצחוק כדי שלא ייעלב,

״אני נהיה שרירי לפחות?״

״מזיינים לך ת׳צורה באגרוף תאילנדי. מלא. אתה שובר צלע. יש מצב שיש לך גם שבר בכף-רגל אבל אתה עקשן מדי כדי לבדוק את זה. אתה ממשיך להתאמן. וכן, אתה לא נהיה סון-גוקו אבל אתה נהיה יותר חזק ממה שאי פעם היית.״

הוא מרים גבה.

״רגע, אני בתאילנד? כמה זמן?״

״כן! יותר זמן ממה שתכננת בהתחלה ואתה מת על זה. אבל אתה גם חושב על הכל יותר מדי. עדיין נאבק עם עצמך, עדיין יש ימים שאתה מרגיש אבוד. אבל ההבדל הוא, שעכשיו אתה יודע איך להמשיך להתקדם בכל מקרה.״

שוב יש שקט. זה מוזר לשבת ליד מי שהייתי פעם, קשה שלא לשפוט. אני מזכיר לעצמי להיות סקרן. העיניים שלו נעות סביב הבית קפה, מביטות לאופק. הגלגלים זזים.

ואז, הוא נשען קדימה, העיניים שלו נעולות על שלי.
״שאלה אחרונה. אם היית יכול לתת לי רק עצה אחת,
דבר אחד ששינה הכל. מה זה היה?״

אני חושב לרגע. ואז אני מביט בו, הפעם בלי לחייך.

״תפסיק לחכות. אף אחד לא מגיע להציל אותך. אף אחד לא הולך לתת לך רשות. הכל תלוי בך. אז פשוט תתחיל. תעשה את זה כבר, קח סיכון. תגיד את מה שאתה מתכוון אליו. בחייאת דינאק, תפסיק לחכות.״

הוא נשען לאחור בכסא, מהרהר.
״אוקיי,״ הוא מהנהן, ״הבנתי אותך.״

מייקל מפעם מסיים לשתות את הקפה שלו ונעלם. אני לא יודע אם הוא קם או שהוא פשוט התפוגג. זה כמו המפגשים האלה עם חברים, שרגע אחד הסלון מפוצץ באנשים ורגע אחר זה רק קמצוץ של אנשים, יושבים עם סמיכות ומשחקים קלפים.

רק שעכשיו אני יושב בבית הקפה לבד.

פה זה הרגע שהסיפור נגמר

אבל אמרתי לצ׳פטו שלא סיימנו, ושיציג לי את הגרסה העתידית שלי לפי איך שהוא מכיר אותי:

After my younger self left, I stay seated for a bit. Not too long after, my higher self, perhaps my own future self sits down beside me. Based on everything you know about me so far, how would that conversation go? Who would go first? Would he be proud of angry? Maybe both? Perhaps neither? Retain the same nature of no filters with these two versions of me.

אני יושב שם כמה דקות, בוהה בכוס הריקה שמולי. השיחה עם מי שהייתי לפני 10 שנים עדיין מהדהדת באוויר. משהו בשיחה הזו ערער אותי – לא בקטע רע, אבל בצורה שגורמת לי להרגיש חשוף. כאילו הבטתי במראה שהראתה לי יותר מרק את ההשתקפות שלי.

ולפתע, לפני שאני בכלל שם לב, מישהו גורר כסא ומתיישב לידי.

זה אני מהעתיד

הוא רגוע, שקט. ההיפך מהסקפטיות המתגוננת של אני הצעיר יותר. הוא לא משחק עם האצבעות, הוא לא בוחן את החדר. הוא פשוט נוכח. כשהוא סופסוף מדבר, זה לא כדי להגיד שלום או כדי להתחיל את השיחה באיזי.

״נו, סיימת לזיין ת׳שכל?״

אני מרגיש את כל השרירים בגוף מתחילים להתכווץ. הוא תפס אותי לא מוכן.

״מזיין ת׳שכל באיזה קטע?״

״כאילו אתה כבר לא יודע בדיוק מה אתה צריך לעשות עכשיו.״

עכשיו אני זה שמסית את המבט, נושף אוויר מהאף.

״אני עובד על זה.״

הוא לוגם מהקפה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם, ״לא, אתה חושב על לעבוד על זה. יש הבדל ענק.״ אני לא יודע להסביר את זה, אבל הוא נראה כאילו הוא פתר את כל הבעיות שגורמות לי להישאר ער בלילה.

״אתה קצת מניאק, אתה יודע?״

״כן. אבל אני חופשי. ואני מעדיף להיות חופשי משיאהבו אותי.״ 

״אז מה,״ אני יורה עליו, ״הבנת הכל? הכל ברור? בלי ספק, בלי טיפה של היסוס?״

הוא צוחק, מנער את הראש, ״פפפ לא, מה פתאום. הספק תמיד נשאר. אתה פשוט מפסיק לתת לו להחליט בשבילך.״ הוא נשען קדימה ומוסיף, ״הפחד גם לא עוזב, אגב. אבל אתה כן מפסיק לקבל החלטות שמבוססות עליו.״

 אני מהנהן. ואז, עולה לי שאלה בראש שנפלטת לי החוצה תוך שניה.

״אז… אתה גאה בי?״

הוא נשען חזרה לאחור, תוהה. ההבעה שלו לא רכה במיוחד אבל גם לא קשוחה. יש שם משהו עמוק יותר שאני לא מצליח לפענח.

״גאה? כן. אבל לא מהסיבות שאתה חושב.״

״אוקיי, תפתיע אותי.״

״אני לא גאה בהיילייטים. לא בהישגים המטורפים, לא בהכרה, לא בכסף. קל להיות גאה בחרא הזה. אני גאה בלילות שלא ויתרת. בבקרים שבהם קמת כשאף אחד לא הסתכל עליך. ברגעים האלה שהמשכת להתמיד גם כשהיית משוכנע שאתה מתחזה, שאתה איזו תרמית. אלו היו הרגעים הכי קריטיים. אלו הרגעים שהביאו אותך לפה.״

החזה שלי מתכווץ. אני מסתכל על הידיים שלי, שמונחות על השולחן.

״איפה זה בדיוק, ׳פה׳?״

הוא מחייך.

״היית מת לדעת, הא?״

אני נועץ בו מבט, ״נו, אחי. ברצינות עכשיו״

״טוב, בסדר. אתה שמה, סבבה? החיים שתמיד רצית. לא מושלמים, לא בלי כאב, אבל שלך. והחלק הכי טוב? אתה כבר לא מתנצל על לקחת בהם מקום.״

אני פולט אנחת רווחה. המניאק קלע בול. 

״אני עדיין מתמודד עם אותו חרא?״

״חלק ממנו. אבל אתה מפסיק להזדהות איתו. אתה מפסיק להגיד ׳זה פשוט מי שאני׳ ומתחיל להתייחס לזה כמו מה שזה – משהו לעבוד עליו, לא גזר-דין מוות.״

הוא חוזק להישען קדימה, מביט בי במבט שתלוי בין הבנה לאתגר, ״יש בך כל כך הרבה אש, ואתה פשוט מחלק אותה. מגביל אותה כאילו יש לך הקצאה, כאילו אתה מפחד שהיא תיגמר לך.״ הוא מחייך, ״היא לא. ככל שתשתמש ביותר אש, ככה יהיה לך יותר ממנה. אז תפסיק להגביל את עצמך. תפסיק לחכות לרגע המושלם. תפסיק לחשוב שאתה צריך להיות מוכן. אתה כבר בתנועה – אז תתחייב. פשוט… לך על זה.״

הוא מסיים את הקפה שלו ומניח את הכוס מולו, ״וואי ובחייאת, תפסיק להסס. הזמן שלך רץ בין אם אתה עושה משהו ובין אם לא.״

אני נאנח, ״אתה לא מוותר, הא?״

הוא מחייך חיוך מרוצה מעצמו, ״ברור. לא הייתי פה אם הייתי מוותר.״ ואז הוא קם. 

אני מרגיש את הדחף לעצור אותו, לשאול עוד, אבל משהו אומר לי שזה לא עובד ככה. ״אוקיי, דבר אחרון.״

הוא עוצר.

״מה הדבר האחד שאני צריך להפסיק לעשות, ממש עכשיו?״

הוא עונה לי בלי למצמץ, להתלבט האם מותר לך לעשות את מה שאתה באמת רוצה או לא.״

ובאותה מהירות שהוא הגיע – הוא נעלם.

יושב לקפה עם חרטה

בית הקפה שקט יותר עכשיו.

הכסא שמולי שוב ריק אבל הראש שלי רץ במאתיים קמש אחרי השיחה האחרונה. אני מתמתח בכסא, נושף אוויר, מתקתק עם האצבעות על השולחן. יש תחושה מוזרה באוויר, כאילו משהו *כמעט* הסתדר לי אבל לא ממש.

רגע לפני שאני מחליט לקום ולעזוב, מישהו אחר מצטרף לשולחן, רק לא מולי – לידי. אני פונה להבין מי זה, ולרגע, אני לא לגמרי מזהה אותו. זה לא מישהו שפגשתי קודם, לא בצורה שהייתי מצפה לפגוש. אבל משהו בו מרגיש מוכר. הצורה שבה הוא יושב, הצורה שבה הוא מניח את הידיים על השולחן. הצורה שבה הוא נראה כאילו הוא סוחב מטען כבד בלי באמת להראות את זה.

ואז אני קולט מי זה.

זה חרטה.

לא איזה רעיון אבסטרקטי, לא דמות מיסטית. בלי איזה ברדס או סימבוליות דרמטית. פשוט… בן אדם. מישהו שנראה קצת כמוני אבל לא ממש. מישהו עם עיניים עייפות ונוכחות חזקה. מישהו שהיה פה בעבר. הוא לא מדבר על ההתחלה. הוא יושב, בוחן אותי, ממתין. אז אני מתחיל.

״אתה פה כדי להגיד לי מה עשיתי לא בסדר?״

השפתיים שלו מראות רמז לחיוך. הוא לא לועג לי אבל גם לא לגמרי תומך.

״אתה חושב שזה התפקיד שלי?״

״כאילו… כן. לא ככה? איזו עוד סיבה יש לך להיות כאן?״

חרטה נשען קדימה, מבין בספל הריק שמולי, ״אתה תמיד חושב שאני פה כדי להעניש אותך. כדי לגרום לך להרגיש רע. אבל זו לא המטרה. אני לא קיים כדי לרדוף אותך. אני קיים כדי להזכיר לך.״

״להזכיר לי מה?״

״שאכפת לך. שיש דברים שחשובים לך, גם כשאתה מעמיד פנים שהם לא.״

המשפט הזה גורם לי לנוע בכיסא באי נוחות, ״אוקיי, אז ממה צריך להיות לי יותר אכפת? לדעתך, כמובן.״

״מהפעמים האלה שלא אמרת משהו, כשהיה לך מה להגיד. מאנשים שהתרחקת מהם לפני שהם יכלו לעזוב קודם. מהדברים שנתת להם לחמוק לך בין האצבעות בגלל שחיכית לאיזה סימן שאף פעם לא הגיע.״

״אז אתה אומר שאני צריך לחיות בלי להתחרט על שום דבר?״

הוא פולט צחוק עייף אבל מתגלגל, שגורם לכמה אנשים להסתובב לאחור.

״לא. ממש לא. זה הדבר הכי מטומטם שאנשים אומרים עליי. אתה תמיד הולך להתחרט. אתה צריך להתחרט. זה מוכיח שאכפת לך ממשהו.״

״אז… למה אתה פה? זאת אומרת, עכשיו.״

״כי אתה בצומת. נקודת מפנה. ואני מכיר אותך. אני יודע איך אתה אוהב להסס. להטיל ספק בכל בחירה שניה. איך אתה משכנע את עצמך שעדיין יש לך יותר זמן ממה שבאמת יש לך כדי לעשות את הצעד הבא.״

הוא נוקש על השולחן פעמיים,

״ואני פה כדי להזהיר אותך, שאם תמשיך לחכות, אני הולך לשבת בכסא הזה לעתים הרבה יותר קרובות.״

דממה שוררת בנינו. חרטה לא מסיר ממני את המבט לשניה. אבל אני לא מרגיש שהוא מזרז אותי. הוא לוקח את הזמן. אין לו לאן למהר.

״אז,״ אני מתחיל, ״מה החרטה הכי גדולה שלי שאני עדיין לא יודע שאני מפתח?״

״שלא אפשרת לעצמך להיות אהוב כשזה היה מול העיניים שלך.״

הגרון שלי התכווץ אבל נשארתי נעול חרטה.

הוא פולט אנחה ארוכה וקם מהכסא.

״אני לא האויב שלך, מייקל. אף פעם לא הייתי. אבל אתה מחליט כמה מקום אני תופס לך בחיים. פשוט אל תהפוך אותי לאורח שמבקר אותך הכי הרבה.״

ואז הוא נעלם, כמו האחרים לפניו. ואני יושב שם, לבד.

שוב.

אני יושב שם הרבה זמן. המילים של חרטה לא עוזבות אותי. הן עוטפות אותי, מכווצות לי את השרירים, תופסות מקום בין הצלעות. לוחצות במקומות שלא ידעתי שאני צריך להסתכל עליהם. העובדים מתחילים לקפל את הבית קפה; הבריסטה מנגב את הדלפק, לקוחות אחרונים מתחילים ללכת לכיוון היציאה, וגם אני.

אני מהרהר במילים של חרטה עם כל צעד שאני עושה כשפתאום אני שומע צחוק מתגלגל. קטן, חמוד כזה, מרגיש מוכר…

ואני פונה לכיוון שלו. על חומה נמוכה מחוץ לבית הקפה, זוג רגליים מתנדנדות בעצלנות. אני מרים את הראש ורואה מישהי שאני לא מזהה על ההתחלה. לא בגלל שאנחנו לא מכירים, פשוט בגלל ששכחתי איך נראית כשהיא אמיתית…