אולי הסיטואציה הזו מוכרת לך: אמצע הלילה, מצאת את עצמך באמצע חלום מגניב על לעוף בין ענני מרשמלו לצידו של רוברט דאוני ג’וניור ופתאום – התעוררת כי אתה חייב לשירותים. איזה מבאס, הא? עכשיו צריך לבחור:
- ללכת לשירותים עכשיו ולחזור לישון או…
- להתאפק, לעבוד על עצמך שאפשר לחכות לבוקר, ואז להיכנע ליצר הטבעי וללכת לשירותים בתחושת תבוסה מבלבלת.
אז קמת לשירותים ובדרך לשם כאב מטורף תוקף את האצבע הקטנה ברגל בגלל המשקוף הזה ששכחת ממנו. אני מרגיש את הצמרמורת שלך עד לפה… לכולנו זה קרה וזה סופר מעצבן. יש כמה צורות להתמודד עם המצב הזה. חלק עוצרים את הנשימה ומחזיקים את הרגל בתכסול, חלק מקללים בשיא הכוח עד שלא נשאר להם חמצן בריאות, חלק מרביצים למשקוף כנקמה… לא חסר תגובות למצב הלא נעים הזה – ואת כולן אפשר להבין. זה אנושי.
לאורך כל הדרך הייתה אפשרות בחירה, וכל בחירה מובילה לתוצאה מסוימת, מועילה לנו יותר או פחות. אם אני בוחר להתאפק ולחכות – אני סובל במשך כל הזמן הזה עד שאני משתכנע לקום, שלא לדבר על זה שאני מבזבז זמן של שינה מתוקה. אם אני בוחר לקום באותו רגע ולהתמודד עם המצב, אני חוסך לי בזבוז זמן וסבל מיותרים. ברגע שאני דופק את האצבע – אני יכול להגיב בצורה אלימה נגד אותו משקוף, מה שסתם יעצבן אותי יותר ויעיר אותי בגלל האנדרנלין או שאני יכול לקחת כמה נשימות עמוקות ולנסות להירגע… וככה אני מונע בזבוז זמן וסבל מיותרים.
פה זה נהיה מעניין
אף אחד לא אוהב משברים. לפעמים מעריכים אותם בדיעבד, אבל באותו רגע זה מעצבן וכל אחד מתמודד עם זה אחרת.
הרבה מאיתנו לא מבינים שהבחירה בידנו, ואנחנו לא כבולים לתגובות האוטומטיות שלנו. זה קשור למשהו שנקרא Frame (מסגרת): אמונה שנותנת קונטקסט לכל אינטראקציה. מסגרת מסוימת יכולה להתבטא בשיחה אחת או לאורך חיים שלמים. אם מדברים על לדפוק את האצבע אז אפשר לכעוס ולקרוא לעצמך אידיוט – שנותנת קונטקסט שלילי- או שאפשר לקחת נשימה עמוקה ולהפנים בדיוק איפה המשקוף לפעם הבאה שנצטרך לקום לשירותים באמצע הלילה – שנותן קונטקסט חיובי ומלמד.
לכולנו יש את הבחירה הזו, ואיך שאנחנו ממסגרים את המשברים שלנו ישפיע מאוד על התגובה שלנו למשברים ועל החוסן הנפשי שלנו בעתיד. בשנים שבין 2007-2013 התמודדתי עם משברים שלא ידעתי איך להתמודד איתם ומסגרתי את זה בתור “אני אומלל”. כל החלטה שלקחתי, כל דרך שבחרתי, כל תגובה לאירוע – נבעה מתוך קונטקסט שלילי. זה הוביל אותי למספר בחירות לא פרודוקטיביות… זה הגיע לשיא במהלך לילה אחד בו שתיתי עד שהגוף שלי החליט “עד כאן, אחי. חלאס.” ומהר מאוד נישקתי את הרצפה עם המצח וחיכיתי עד שיגיע האמבולנס. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי לזוז, בקושי יכולתי לנשום. חשבתי שאני עומד למות… מיותר לציין שלמדתי את הלקח שלי באותו ערב.
רגע, אז זה אומר שנהיה קורבנות למסגרת שלנו כל החיים?
ממש לא 🙂 מסגרת זה עניין של הקשר והקשר אפשר לשנות. הדבר הזה נקרא reframing – מסגור מחדש. אולי אתם מכירים את זה מהפעם ההיא שממש רציתם לכעוס על מישהו אבל לא הצלחתם כי הוא הצחיק אתכם כל הזמן. הסיבה שכל כך קשה להמשיך לכעוס זה כי אותו בן אדם ריסק לכם את המסגרת של “אני כועס עליך” והחליף אותה ב-“אתה מצחיק אותי”.
You are who you choose to be.
אחרי 3 ימים של כאבים הבנתי 2 דברים:
- אני לא הולך למות (כמה מפתיע)
- לכל בחירה שלי יש השלכות.
מסגרתי מחדש את ההקשר שהיה לי מ-“אני אומלל” ל-“אני אחראי על החיים שלי”. השינוי התפיסתי הזה הוביל לדפוסי חשיבה חדשים ובחירות הרבה יותר אפקטיביות בחיים שלי. בתור מישהו “אומלל” הייתי מגיב מיד בצורה שלילית לכל אירוע ומוותר על רעיונות חדשים כי צפיתי אסונות. בתוך מסגרת של מישהו שאחראי על החיים שלו, גיליתי עולם חדש של אפשרויות וראיתי מה אני מסוגל ליצור לעצמי. מתוך ההקשר החדש הזה נולדה בחירה חדשה: בחרתי להיות הבן-אדם הכי מוצלח שאני יכול להיות או במילים של אליוט הולס “להיות הגרסה הכי טובה של עצמי”. כדי להשיג את זה – צריך לעבוד. וקשה. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל איכשהו כל היקום הסתדר מחדש סביב הבחירה הזו.
אז מה קרה אחרי המסגור מחדש?
עברתי ליחידה אחרת והתחלתי את המסע שלי כמפקד ומפקד מחלקה. עם השחרור עברתי לגור בתל-אביב ופתחתי עסק. למדתי לטפל בעצמי ובסביבה שאני חי בה. השתתפתי בפרויקטים מעניינים שלימדו אותי המון! חלקם נפלו, חלקם הצליחו, אבל עם כל צעד הרגשתי שאני מתקדם בכיוון הנכון. התחלתי להיות צמא לידע. השתתפתי בקורסים וסדנאות שהרחיבו את הצורה שבה אני חושב על החיים ועל עצמי. פיתחתי ויצרתי מחדש מערכות יחסים ובניתי את החיים שלי בצורה שגורמת לי ללכת לישון עם חיוך.
נפלתי הרבה פעמים אבל עם כל נפילה הרגשתי יותר בנוח עם השפשופים על הברכיים והבנתי שזה חלק מהתהליך. זה היה קריטי בתחילת 2017, כשהתחלתי לסבול מהתקפי חרדה.
בהתחלה לא התייחסתי לזה אבל ניסוי מעניין שעשיתי, שנועד לבדוק שעות פרודוקטיביות במהלך היום, הציג לי סטטיסטיקה של המצב המנטלי שלי. אחרי 3 חודשים של הכחשה הבנתי שההתקפים האלה הם לא שטות, ונתקלתי שוב בצומת דרכים. יכולתי להתעלם מזה ולתת למצב להתדרדר או להחליט שאני אחראי על החיים שלי. מסגרתי מחדש את ההתקפים מאירוע מאיים לאתגר מחזק, ובניתי תוכנית עבודה במטרה להיפטר מההתקפים. יום למחרת התחלתי ליישם את התכנית שבניתי.
תוך שבוע התקפי החרדה נעלמו.
בהתחלה נתתי את כל הקרדיט לתוכנית הזו שבניתי, אבל האמת היא שהצלחתי להתמודד עם המצב בזכות אותו לילה ב-2013. זה גרם לי למסגר מחדש את דפוס החשיבה שלי, מה שהוביל אותי לבחור בצורה חיובית ואפקטיבית יותר בחיים שלי. רכשתי את הכלים והניסיון להתמודד עם המצב הזה. מתוך הרגשה של חוסר אונים יצרתי מצב בו אני מרגיש חזק ואפילו קצת מבולבל כשאותו התקף לא מגיע בכלל!
אחרי תקופה מסוימת הבנתי שהתוכנית הזו יכולה לעזור להרבה אנשים. בימים אלה אני עובד על סדנה שאני מתכוון להעביר בבתי נוער בארץ. המטרה היא לשתף בני נוער בכלים שרכשתי עם הזמן, כלים שהיו יכולים לעזור לי ברגעי משבר כמו אותו לילה ב-2013.
אז למה אני מספר לך את כל זה?
- ישבתי בבית קפה ונתקלתי בציור של ענק הברזל בדריבל והתמלאתי השראה. רציתי לשתף את ההרגשה הזו עם עוד אנשים 🙂
- אני רוצה להגיע לאנשים שאולי חווים או חוו משהו כמו שאני חוויתי ויבינו שהם לא היחידים שחווים את זה.
- חשוב לי להגיע לאנשים שיכולים להירתם למטרה הזו ולעזור לי לשתף את המידע את הזה עם כמה שיותר בני נוער.
- לעורר השראה ואפילו שיח מעניין על הנושא.
שורה תחתונה: אנחנו בוחרים מי אנחנו. החיים קורים, וקורים דברים טובים יותר וטובים פחות, אבל בסופו של דבר – אנחנו בוחרים איך אנחנו מגיבים לזה ואיך אנחנו חווים את החיים האלה. לא משנה עם מה אנחנו מתמודדים, מה שמשנה זה איך אנחנו ממסגרים את האירועים בחיים שלנו. יש לך עוצמה מטורפת – אסור לך לשכוח את זה לרגע.
הא, ולא לשכוח לחייך הרבה 🙂
אני נעזר בעוגיות ללא-גלוטן כדי לשפר את חווית המשתמש באתר. המשך גלישה באתר מהווה הסכמה ל