כל שנה אותו סיפור. יום הזיכרון תופס עבורי מקום מיוחד. לא יודע אם מיוחד זו בדיוק המילה; זה פשוט יום וואחד מאתגר, אבל השנה יותר מכל שנה אחרת… כי כמו רבים כמוני אני מניח, איבדתי חבר במלחמה הזו. אולי מתישהו אני גם אדבר על זה, אבל היום אני רוצה לדבר דווקא על משהו אחר.

אני תמיד מרגיש אשם ביום הזיכרון.

מוצא את עצמי במשחק של השוואות. שאני לא נפצעתי או איבדתי אף אחד (לפחות עד 2024) אז לא מגיע לי לסבול אישית ביום הזה, רק לחשוב על אחרים… אבל גם נזכר בלופים במה שכן קרה לי. חושב לעצמי שזה לא כזה גרוע, שיצאתי משם בחתיכה אחת. ואז מרגיש עוד יותר אשם שאני מתרכז רק בעצמי.

זה לא שהחברה מקלה עליי בקטע הזה. שמעתי הרבה עצות מהרבה אנשים טובים שעברו מעט מאוד.

״תחשוב חיובי״

״יהיה בסדר״

״זה הכול בראש שלך, אתה מחליט איך להרגיש״

והאהוב עליי מכולם ״אף אחת לא תצא איתך עם הדברים שאתה כותב״ כי אני מרשה לעצמי לדבר בגלוי על פוסט טראומה ואיך אפשר להתמודד איתה. וואלה תודה, אחלה טיפ. מצד שני זה גם יום כזה שמכעיס אותי כי מישהו כתב פעם בפייסבוק שחייל מת מקבל יותר יחס מחייל חי ומאז זה נדבק לי כמו וירוס בראש ולא יוצא…

אנחנו נתאבל על הנופלים, על אלו שלנצח יהיו צעירים – שוואלה מגיע להם שיזכרו אותם – ואז נוציא מיליוני $$ על מופעי זיקוקים ואייל גולן. ואם מישהו יעז להגיד שהוא לא סבבה, יסתכלו עליו אחרת. יחשבו שהוא הזוי. יגידו לו שהוא צריך עזרה אבל יעשו לו את המוות כדי לקבל אותה. זה יום שאנחנו מקדישים לזכור את אלה שנפלו בזמן שאנחנו שוכחים לגמרי את אלה שעוד פה בשאר השנה. זה מן דיסוננס שאני לא מצליח לגשר עליו.

והשנה הבנתי כמה אני לא לבד בתחושות האלה. בהרגשה שאני צריך לשחק אותה זיקית ולהחליף צבעים של רגשות כדי שהסביבה תרגיש בנוח… או שאולי, אני ארגיש בנוח להיות בסביבה. יצאתי למסע של העמותה ״בשביל המחר״ שעזר לי להיזכר בדברים ששכחתי, להשלים חלקים בפאזל שהקפיא אותי ב-2012. בנוסף לזה הצטרפתי לקבוצה טיפולית ביחידה לתגובות קרב וזה, בנוסף למסע, עזר לי להגיע להבנה שוואלה – מה שאני מרגיש לא ייחודי. בקטע טוב.

אני לא לבד בזה. וזה מרגיש טוב.

1 מ-10 בוגרים בישראל חי עם פוסט טראומה.

בדקתי בויקיפידה ונראה שלפי מדגם מייצג, 9% מהאוכלוסיה סובלים מפוסט טראומה.

• זה אומר שכ-180 מעוקבים שלי בפייסבוק חיים עם פוסט טראומה.
• זה אומר שכ-110 מהעוקבים שלי באינסטגרם חיים עם פוסט טראומה.
• זה אומר שכ-50 מהרשומים לניוזלטר שלי חיים עם פוסטר טראומה.

במינימום, אתם מכירים מישהו שחי עם זה, או מישהו שמכיר מישהו.
גם אם זה היה רק בן אדם אחד מתוך הקהל שלי, אף אחד לא צריך לעבור את זה לבד.

הקטע בפוסט טראומה הוא שכמעט כל בן אדם שפגשתי שחי עם זה, מתמודד עם רמה מסוימת של רגשות אשמה. שהטראומה שלו לא מספיק טראומתית. שהכאב שלו לא מוצדק. והרבה פעמים, אנחנו שותפים לתחושת בדידות מאתגרת במיוחד. לכן אני משתף כלים, מאגרים ואפשרויות שיוכלו לעזור לאנשים שחיים עם PTSD ובני המשפחה שלהם.

אם אתה קורא את זה, אם את קוראת את זה,

אתה לא לבד אחי.
אחותי, את לא לבד.

משאבים לתמיכה:

☎️ קו התמיכה ״נפש אחת״
*8944
קו תמיכה מיוחד למתמודדים עם פוסט טראומה ובני משפחותיהם.
ניתן ללא עלות וללא בירוקרטיה.

🔎 אלבום שקוף
invisiblealbum.com
מיזם חברתי המנגיש תהליכי שיקום ומציע ליווי אישי עבור חיילים, לוחמים משוחררים ובני המשפחה.
מציע המון תהליכי שיקום ועזרה, בתשלום סמלי, עבור סל שיקום וגם ללא תשלום.

🔎 הלם קלאב
helem.club
מרחב דיגיטלי שנבנה ע״י פוסט-טראומטיים עבור פוסט-טראומטיים.
בנוסף קיים פודקאט ״מענה הולם״; שני חברים מדברים על החיים עם פוסט טראומה. עזר לי להבין טוב יותר עם מה אני חי, לראות שאני לא היחיד שחי את זה ולקבל קצת הקלה.

🔎 אגף השיקום
shikum.mod.gov.il
כל הזכויות, העדכונים והמידע לנכי ונכות צה”ל וכוחות הביטחון, באתר הרשמי של משרד הביטחון.
בנוסף כדאי לחפש ״היחידה לתגובות קרב״ שמופעלת ע״י אגף השיקום ונותנת מענה רפואי-נפשי ללא תשלום, ללא צורך בהכרה בנכות או בהוכחה כלשהי ללא מגבלת זמן מאז אירוע הלחימה.

🔎 עמותת בשביל המחר
https://www.bshvil.org/
עמותה שמוציאה לוחמים משוחררים למסע שחרור, בו מסייעים להם בהתמודדות עם חוויות לחימה באמצעות פעילות קבוצתית מונחית בטבע. אני השתתפתי במסע הזה ב-2022 וזה תרם לי המון.

שמרו על עצמכם.
💙