מתי עצרת לרגע כדי לראות את הדרך שעברת?

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
בשנה האחרונה לשירות הצבאי, שירתתי בתור מפקד ומדריך בצה"ל. יצא לי לחשוב על זה הרבה לקראת הסדנה שהעברתי שבוע שעבר בבסיס בדרום הארץ... ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שזה הרגיש כמו סגירת מעגל.

מפקדת שהייתה חניכה שלי בצבא ראתה את אחד הפוסטים שלי על הסדנה ומיהרה לדבר איתי.

"מייקל מה זה הסדנה הזו שפרסמת? 😮" שאלה אותי בטלפון.
סיפרתי לה על סדנת המגן ועל זה שהיא נוצרה במטרה לעזור לאנשים שמתמודדים עם עומס ומצבי חרדה… ושהסיבה היחידה שהיא נוצרה בכלל זה כי אנשים אמרו לי שיש פה משהו שיכול לעזור להם ולעוד הרבה אחרים במצב דומה.

המפקדת אמרה לי שהחיילים שלה מתמודדים עם הרבה סטרס ביום-יום ושחסר ליחידה פעילויות מהסוג הזה. 
"מה דעתך לבוא להעביר את זה לחיילים? 😊" היא שאלה אותי.
האמת שקיוויתי שהיא תשאל את זה. לא יודע למה אבל יש לי סופט ספוט לחיילים. אמרתי כן ומהר מאוד התחלנו את התהליך של אישורי כניסה, ביטוח אזרח, אישור רכב, הלבנת מצגת ועוד כל מיני שלבים כייפים שצה"ל יודע לעשות.

חודשיים וטיול לארגנטינה אחד לאחר מכן הגיע יום הסדנה

הגעתי מוכן עם לפטופ וחוברות ספייר ליתר ביטחון… המפקדת חיכתה לי עם מקרן אזרחי, חוברות מנויל"צות וכיתה חדשה דנדשה. זה היה מדהים לראות את החיילת הזו שזכרתי בתור חניכה מנופפת לי לשלום בתור מפקדת.

"וואי זו ממש סגירת מעגל 😁" היא אמרה. הסכמתי עם כל מילה. 
זה אמנם לא היה הבסיס ששירתתי בו, אבל משהו בלהיות שם גרר תחושה נוסטלגית.

לאט-לאט הכיתה התמלאה בחיילים. אחד-אחת הם תפסו כיסא מול שולחן עם חוברת של הסדנה וחיכו בסבלנות. חלק דיברו, חלק היו בטלפון, אבל כולם אמרו "שלום" כשהם נכנסו ומדי פעם זרקו מבט לשקופית שהוקרנה על הקיר או דיפדפו במחברת.

כשכולם נכנסו והתחלתי את הסדנה, גל של זכרונות עבר לי בראש ממש כמו פלאשבק בסרטים. אבל הפעם משהו היה שונה… לא הרגשתי את החרדה הזו לפני תחילת "השיעור". גם לא הרגשתי את הצורך הזה להוכיח את עצמי או לעשות פוזה של מפקד. פשוט הלכתי לאיבוד ברגע ונהניתי מהדרך.

רוצה לקבל טיפים לשדרוג הפרודוקטיביות?

עם ההרשמה לניוזלטר אשלח לך עדכונים במייל כל פעם שיוצא פוסט חדש עם כלים, מדריכים וטיפים שיעשו לך חיים קלים יותר.

תוך כדי הסדנה עלו כל מיני דיונים מאוד מעניינים שרק שאבו אותי לזה יותר. כל שיחה שעלתה הזכירה לי כמה אני אוהב לעמוד מול אנשים ולשתף ידע, וכמה אני מעריך דיון שמאתגר את החשיבה.

ואז זה נגמר.

החיילים קמו והתחילו לצאת מהכיתה. חלק לחצו לי את היד, חלק הסתפקו בהנהון מנומס אבל כולם אמרו לי "תודה" בדרך החוצה. יכולתי לשמוע את המילים "בכיף" ו-"שמח שנהנית" יוצאות לי מהפה אבל לא הפסקתי לחשוב על השיעור הראשון שהעברתי בתור מפקד; על המסע שעברתי בצבא ועל הדרך שעשיתי מאז השחרור.

כמעט ולא האמנתי לכל מה שהשגתי בדרך הארוכה הזו. הישגים שלקחתי כמובן מאליו פתאום עמדו לי מול הפנים ובהו בי. ואז נזכרתי בנאום של סטיב ג'ובס; נאום שבו הוא מדבר על החיבור בין הנקודות. על זה שאתה עובר כל מיני דברים בדרך שלך, אבל רק במבט לאחור המסע הזה שעברת ייראה לך הגיוני.

וכשחשבתי על הסדנה שהעברתי בבסיס הזה, חשבתי על זה שזה היה כיף. זה היה מתיש. זו הייתה סגירת מעגל. לפעמים צריך להסתכל על איפה שהיית כדי לראות (ולהפנים) את הדרך שעשית.

אז לכל החיילים והמפקדים שהשתתפו בסדנה – היה כיף לבוא ולשוחח אתכם, לתת מידע חשוב ולקבל גם בחזרה…

כשיצאתם מהכיתה ואמרתם לי "תודה", הייתי צריך לעצור כל אחד ואחת מכם ובמקום לענות "בכיף" להגיד –

"תודה לכם."

רוצה לשמוע עוד על סדנת המגן?

בסדנה אני משתף תוכנית שיצרתי להתמודדות עם עומס ומצבי חרדה.
הסדנה מתאימה לסטודנטים, בעלי עסקים ואנשים נוספים שמתמודדים עם כל מיני לחצים ביום-יום.

נשמע מעניין?

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

אהלן, רק רציתי להגיד לך שהאתר הזה עושה שימוש בעוגיות ללא-גלוטן כדי לוודא חווית משתמש מקסימלית. רוצה לדעת עוד? אפשר לקרוא את מדיניות הפרטיות.