מפקדת שהייתה חניכה שלי בצבא ראתה את אחד הפוסטים שלי על הסדנה ומיהרה לדבר איתי.

“מייקל מה זה הסדנה הזו שפרסמת? 😮” שאלה אותי בטלפון.
סיפרתי לה על סדנת המגן ועל זה שהיא נוצרה במטרה לעזור לאנשים שמתמודדים עם עומס ומצבי חרדה… ושהסיבה היחידה שהיא נוצרה בכלל זה כי אנשים אמרו לי שיש פה משהו שיכול לעזור להם ולעוד הרבה אחרים במצב דומה.

המפקדת אמרה לי שהחיילים שלה מתמודדים עם הרבה סטרס ביום-יום ושחסר ליחידה פעילויות מהסוג הזה. 
“מה דעתך לבוא להעביר את זה לחיילים? 😊” היא שאלה אותי.
האמת שקיוויתי שהיא תשאל את זה. לא יודע למה אבל יש לי סופט ספוט לחיילים. אמרתי כן ומהר מאוד התחלנו את התהליך של אישורי כניסה, ביטוח אזרח, אישור רכב, הלבנת מצגת ועוד כל מיני שלבים כייפים שצה”ל יודע לעשות.

חודשיים וטיול לארגנטינה אחד לאחר מכן הגיע יום הסדנה

הגעתי מוכן עם לפטופ וחוברות ספייר ליתר ביטחון… המפקדת חיכתה לי עם מקרן אזרחי, חוברות מנויל”צות וכיתה חדשה דנדשה. זה היה מדהים לראות את החיילת הזו שזכרתי בתור חניכה מנופפת לי לשלום בתור מפקדת.

“וואי זו ממש סגירת מעגל 😁” היא אמרה. הסכמתי עם כל מילה. 
זה אמנם לא היה הבסיס ששירתתי בו, אבל משהו בלהיות שם גרר תחושה נוסטלגית.

לאט-לאט הכיתה התמלאה בחיילים. אחד-אחת הם תפסו כיסא מול שולחן עם חוברת של הסדנה וחיכו בסבלנות. חלק דיברו, חלק היו בטלפון, אבל כולם אמרו “שלום” כשהם נכנסו ומדי פעם זרקו מבט לשקופית שהוקרנה על הקיר או דיפדפו במחברת.

כשכולם נכנסו והתחלתי את הסדנה, גל של זכרונות עבר לי בראש ממש כמו פלאשבק בסרטים. אבל הפעם משהו היה שונה… לא הרגשתי את החרדה הזו לפני תחילת “השיעור”. גם לא הרגשתי את הצורך הזה להוכיח את עצמי או לעשות פוזה של מפקד. פשוט הלכתי לאיבוד ברגע ונהניתי מהדרך.