היי, אני מייקל.
אני מעצב דברים, אימא שלי חושבת שזה קול.

אז אחרי ששברנו את הקרח של “פוסט היכרות” – שלום לכולם 🙂 אני מייקל, בן 24, עוסק בבניית אתרים ולומד אנימציה במכללה הישראלית לאנימציה. לפני שאני ממשיך, שאלה:
מישהו מכם זוכר מה הוא ענה בתור ילד כששאלו אותו “מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול?” 
תחשבו על זה בינתיים, נחזור לזה עוד רגע.

בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אנימטור. זה היה כל כך מגניב – לאף אחד לא היה מושג מה הוא רוצה לעשות בחיים, רוב החברים בגילי לא ידעו מה הם רוצים לעשות בסופ”ש ואני כבר החלטתי שאני הולך להיות אנימטור. כל החיים ציירתי וזה פשוט היה הדיג’יגדל הנכון. השאלה הכי מלחיצה בגיל הזה בערך, והייתה לי את התשובה הכי מגניבה לתת.

ואז בגיל 21 השתחררתי מהצבא והגיעה שאלה. ועוד אחת. ועוד אחת. כולם התחילו לשאול אותי המון שאלות. על לימודים. ועל תואר. ועל איפה אגור, אם אני מתכנן טיול אחרי הצבא, לאן אני מתכנן טיול אחרי הצבא? עשיתי חיסונים? אני אלרגי לתרופות? רגע, מה הסוג דם שלי בכלל? (“הלו אימא? מה הסוג הדם שלי? הכול בסדר, אני שואל בשביל חבר”), יש לך חברה? למה לא? למה אתה לא מטייל? התחלת לתכנן את העתיד שלך? מה לא נרשמת ללימודים עדיין?! איזו קריירה תהיה לך? אולי תפסיק עם המלצרות ותעשה משהו? תפסיק להתבלגן ותמצא עבודה יציבה! מה אתה רוצה לעשות? יש בזה כסף? אתה חכם, אני בטוח תצליח.

סחרחורת.

פתאום שמתי לב שעם כל השאלות האלה התשובה המגניבה שלי הלכה לאיבוד. במקומה הגיעו עוד שאלות; הפעם, מלחיצות יותר. אני רוצה להיות אנימטור בכלל? אולי סתם אמרתי כדי להוריד לחץ? הכי קל להגיד שאני יודע הכול – הכי קשה להודות שאני לא יודע כלום. וברגע שאיבדתי את האמת הזו, איבדתי את הזהות שלי.

לכולנו יש רגעים מכוננים בחיים שלנו. יהיה לנו כמה כאלה אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי הם יגיעו. בשבילי אחד מהם היה במהלך הקרנת הבכורה של הסרט זוטרופוליס. ספציפית, בסצנה שבה השוטרת ג’ודי הופס מגיעה לזוטרופולויס ורואים את העיר במלוא תפארתה… את הבניינים, התושבים, התנועה, הטקסטורות – האנימציה!