מה אתם רוצים להיות שתהיו גדולים?

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

היי, אני מייקל.
אני מעצב דברים, אימא שלי חושבת שזה קול.

אז אחרי ששברנו את הקרח של "פוסט היכרות" – שלום לכולם  אני מייקל, בן 24, עוסק בבניית אתרים ולומד אנימציה במכללה הישראלית לאנימציה. לפני שאני ממשיך, שאלה:
מישהו מכם זוכר מה הוא ענה בתור ילד כששאלו אותו "מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול?" 
תחשבו על זה בינתיים, נחזור לזה עוד רגע.

בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אנימטור. זה היה כל כך מגניב – לאף אחד לא היה מושג מה הוא רוצה לעשות בחיים, רוב החברים בגילי לא ידעו מה הם רוצים לעשות בסופ"ש ואני כבר החלטתי שאני הולך להיות אנימטור. כל החיים ציירתי וזה פשוט היה הדיג'יגדל הנכון. השאלה הכי מלחיצה בגיל הזה בערך, והייתה לי את התשובה הכי מגניבה לתת.

ואז בגיל 21 השתחררתי מהצבא והגיעה שאלה. ועוד אחת. ועוד אחת. כולם התחילו לשאול אותי המון שאלות. על לימודים. ועל תואר. ועל איפה אגור, אם אני מתכנן טיול אחרי הצבא, לאן אני מתכנן טיול אחרי הצבא? עשיתי חיסונים? אני אלרגי לתרופות? רגע, מה הסוג דם שלי בכלל? ("הלו אימא? מה הסוג הדם שלי? הכול בסדר, אני שואל בשביל חבר"), יש לך חברה? למה לא? למה אתה לא מטייל? התחלת לתכנן את העתיד שלך? מה לא נרשמת ללימודים עדיין?! איזו קריירה תהיה לך? אולי תפסיק עם המלצרות ותעשה משהו? תפסיק להתבלגן ותמצא עבודה יציבה! מה אתה רוצה לעשות? יש בזה כסף? אתה חכם, אני בטוח תצליח.

סחרחורת.

פתאום שמתי לב שעם כל השאלות האלה התשובה המגניבה שלי הלכה לאיבוד. במקומה הגיעו עוד שאלות; הפעם, מלחיצות יותר. אני רוצה להיות אנימטור בכלל? אולי סתם אמרתי כדי להוריד לחץ? הכי קל להגיד שאני יודע הכול – הכי קשה להודות שאני לא יודע כלום. וברגע שאיבדתי את האמת הזו, איבדתי את הזהות שלי.

לכולנו יש רגעים מכוננים בחיים שלנו. יהיה לנו כמה כאלה אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי הם יגיעו. בשבילי אחד מהם היה במהלך הקרנת הבכורה של הסרט זוטרופוליס. ספציפית, בסצנה שבה השוטרת ג'ודי הופס מגיעה לזוטרופולויס ורואים את העיר במלוא תפארתה… את הבניינים, התושבים, התנועה, הטקסטורות – האנימציה! 

היו לי דמעות בעיניים מההתרגשות. מצאתי את התשובה שלי שוב!
באותו רגע החלטתי שאני רוצה ליצור את זה. טוב, לא בדיוק את זה כי זה כבר קיים. אני רוצה לעשות משהו כמו זה. כמו פיקסאר. כמו דיסני. כמו מארוול…
רק פארבר.
משהו שיגרום לאנשים אחרים להרגיש כמו שאני הרגשתי באותו רגע.

בתחילת הפוסט ציינתי שאני לומד אנימציה. כחלק מהלימודים עושים לנו סדנאות בימוי, משחק, כתיבה ועוד דברים מעניינים. למדנו לכתוב תסריטים ולצפות בסרטים מזווית של במאי. פתאום הכול התחבר לי. כל השאלות שהיו לי לתשובה שלי הובילו למסקנה הזו – אני רוצה להיות יוצר. אני רוצה ליצור סיפורים ולשתף אותם.
תמיד רציתי להיות במאי, רק לא ידעתי את זה.

וזה מחזיר אותי לשאלה ששאלתי אתכם בהתחלה… מישהו מכם זוכר מה הוא רצה להיות שהוא היה קטן? כמה מאיתנו באמת עושים היום את מה שהם רצו לעשות שהם היו קטנים?
אני רק שואל כי יצא לי לחשוב על זה לאחרונה. אני לא זוכר מה בדיוק עורר את האסוציאציה של הרגע הזה… אבל פשוט נזכרתי בכיתה א' כשהמורה הדר שאלה "מי יודע מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול?" ואחד-אחת כולם ענו – שוטר, כבאי, רופאה, שחקנית, כדורגלן… ואני צעקתי בשיא ההתלהבות:

"אני רוצה להיות באטמן!"

המורה הדר חייכה. "אתה לא יכול להיות באטמן… זה לא מקצוע."
"הא, זה לא?"
"אני חוששת שלא."
"טוב אז אני רוצה להיות צייר!"

המורה שוב חייכה.
"אבל אתה לא יכול לצייר כמקצוע."

17 שנה קדימה אני יושב לי בחדר ומגיע למסקנה – פאק. אני הולך לעשות את מה שרציתי לעשות כשהייתי ילד. מה שהמורה הדר וכל המורים והמבוגרים האחראים שבאו אחריה המשיכו להגיד לי – הוא טעות. אני הולך להיות באטמן!

עכשיו, אתם בטח חושבים לעצמכם "אבל אתה לא יכול להיות באטמן."
לצערי, אתם צודקים…

אם אני לא יכול להיות באטמן,
אז אני אהיה כריסטופר נולאן. 
אולי יותר טוב – מייקל פארבר.

אז אני שואל אתכם שוב, מישהו זוכר מה הוא רצה להיות שהוא יהיה גדול?

זה לא חייב להיות הסוף 🙂

אני לא כותב הרבה אבל כשאני כותב אני מקפיד לכתוב תוכן איכותי על נושאים מעניינים, שיעזרו לך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך. רוצה לקבל עדכון בפעם הבאה שיוצא פוסט חדש? הרשמה לניוזלטר תדאג לזה.

שתף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

להרשמה לניוזלטר

אהלן, רק רציתי להגיד לך שהאתר הזה עושה שימוש בעוגיות ללא-גלוטן כדי לוודא חווית משתמש מקסימלית. רוצה לדעת עוד? אפשר לקרוא את מדיניות הפרטיות.